סכיזופרניה \ איתי נ.

מאמר זה נכתב עוד לפני כתיבת המאמרים שסיקרו את הטיפול המוצלח בסכיזופרניה. המאמר היווה בסיס תאורטי לטיפול, בסיס שכותב המאמר מייחס אותו כגורם עיקרי להצלחת הטיפול ועל כן בחר לצרף את תוכנו לעדות. הטיפול עם תפארת הוא מקרה מבחן לנכונות התיאוריה שמוצגת בהמשך. נדרשים מקרי מבחן נוספים שיוכלו לאמת ולחזק את התיאוריה שמוצגת במאמר זה.

מטופלים שסובלים מסכיזופרניה יכולים לפנות בבקשה לטיפול אך ורק אם אינם נוטלים כדורים פסיכיאטריים. אלו חוסמים את היכולת לתקשורת ישירה עם הלא-מודע ולכן מונעים טכנית את היכולת לערוך טיפול. זו לא המלצה להימנעות מנטילתם של כדורים פסיכיאטריים, אלה קביעה ענינית שמציגה את דרישות הטיפול בהתאם לטכניקה הטיפולית של NLP וסוגסטיה.

שינוי התכנים בתיאוריה התרחש בעקבות הטיפול, בחלק האחרון שעוסק באבריאקציה אקוטית (התקף פסיכוטי), הקישור בין התקף פסיכוטי לסימפטומים סכיזופרניים נערך מחדש לאחר שכותב המאמר העמיק את הבנתו בנוגע למנגנון ההדחקה ולמילכוד הכפול (Double Bind) בנפש שעלול ליצור התקף פסיכוטי.

קישורים לסקירת מקרה המבחן של טיפול מוצלח בסכיזופרניה

טיפול 1 – התקפים פסיכוטיים

טיפול 2 – תסמינים סכיזופרניים חיוביים

טיפול 3 – תסמינים סכיזופרניים שליליים

 

אויגן בלוילר (1911), פסיכיאטר שווייצרי שטבע את המונח "סכיזופרניה" ייחס את התופעה לשסע נפשי, השסע הנפשי היה תיאור מופשט של הסימפטומים הסכיזופרניים שהתייחסו בעיקר להזיות שיצרו שסע נפשי בין תפיסת המציאות הסובייקטיבית לבין המציאות האובייקטיבית כפי שרוב בני האדם חווים. טימותי. ג. קראו (1980) קבע איבחונים מדויקים יותר לתופעה ופירט את מאפייני הסכיזופרניה על פי תסמינים שליליים וחיוביים. אמונות שווא והזיות, מאפיינים את התסמינים החיוביים לסכיזופרניה ונחלקים לסיווגים הבאים:

1. אמונות שווא

i. דימוי עצמי מדומה – אמונת שווא של דימוי העצמי כבעל תפקיד מסוים המזדהה עם דמות יצירתית דמיונית, היסטורית או מיתית.

ii. דימוי אוביקט מנתב – אמונת שווא לקיומו של ארגון, קבוצה, או דמות ספציפית. יש לאובייקט המנתב מאפיינים וקווי אישיות אוטונומיים, הוא גורם סמכותי שמחלק הוראות או גורם מאיים ורודף. קיים אוביקט מנתב אחד או יותר לבעלי הפרעה סכיזופרנית.

2. הזיות

i. הזיות מחשבתיות יוצרות את דימוי האוביקט המנתב.  במקרים קלים של סכיזופרניה התקשורת עם האוביקט המנתב תהיה באמצעות מחשבות, ותתפרש כתלפטיה עם אנשים, או כתקשור עם ישויות רוחניות, מחשבות שתולות וגניבת זכרונות וחוויות.

ii. הזיות שמיעה, ראיה ומגע. ההזיות מתארות את מערכת היחסים והתקשורת עם האוביקט המנתב, ברוב המכריע של המקרים הגורם המנחה הדומיננטי הוא הזיות שמיעה.

iii. הזיות ריח. תופעה נדירה מאד, אך קיימת, גם היא מקושרת בצורה עקיפה לתקשורת עם האוביקט המנתב.

 

 

שלושת המערכות המייצגות, הם אמצעי התקשורת בין ההכרה לסביבה (בנדלר, גרינדר), ניתוח זה משותף לרקע התאורטי הלשוני של גרינדר (1977) ולשיטת הטיפול של אריקסון (גרינדר, בנדלר, 1977), הוא עומד בבסיס התפיסה של הטכניקה הטיפולית NLP.

 

שלושת המערכות המייצגות מתחלקים לשלוש קבוצות דומיננטיות (בנדלר, גרינדר, 1975) –

Visually (ראיתית)

Auditory (שמיעתית)

Kinesthetic (תנועתית\תחושתית)

היצירתיות היא מצב שעל פי מחקרים, אין לגביו הסכמה מפורשת לגבי האונה הדומיננטית היצירתית (גרינדר, דלוזייר, בנדלר, 1977), אך מוסכם כי הוא תוצר של מצב תודעתי שונה מהמצב הרגיל. בזמן שהתפיסה המרחבית והויזואליות מקושרים אצל רוב האנשים להמיספרה הימנית של המוח, הזיכרון והשיח הפנימי מיוצגים על ידי ההמיספרה השמאלית. היצירתיות מתאפיינת בהפקת קישורים חדשים כתוצרי סינתזה בין שלושת המערכות המייצגות ושתי ההמיספרות המוחיות.

כל צד של המוח מסוגל לבצע ובוחר לבצע סט מסוים של משימות קוגניטיביות שהצד השני מוצא קשה, חסר טעם או שניהם. כאשר בוחנים את הטבע של שני ההסטים של הפונקציות, נראה כי הם עשויות להיות תואמות באופן הגיוני. ימין (שאינה השפה, ברוב של יותר מחצי האוכלוסיה בכדה "א) מסנתזת מרחב. השמאלית (שפה, ברוב האוכלוסייה) מנתחת על ציר הזמן. האונה הימנית מציינת קווי דמיון חזותיים שמתחברים לרעיון. האונה השמאלית עושה את ההפך. האונה הימנית קולטת תבנית, האונה השמאלית, פרטים. האונה הימנית מקודדת חושי קלט במונחים של תמונות, האונה השמאלית במונחים של תיאור לשוני.

 Jerre Levy, Psychobiological Implications of 39 Bilateral Assymetry in Hemispheric Function in the Human Brain, Dimond and Beaumont, p. 167

 

הקשר בין היצירתיות ושלושת אמצעי התקשורת מומחשים על ידי תחומי האומנות האנושיים –

i. יצירה ראיתית – ציור וצילום

ii. יצירה שמיעתית – מוזיקה, סיפור סיפורים והקראת שירה

iii. יצירה תנועתית – ריקוד

האומנויות ממחישות שימוש יצירתי מודע בשלושת המערכות המייצגות. תיאטרון או קולנוע מייצגים תחומים שמשלבים את שלושת המערכות המייצגות, וכתיבה משלבת את תחומי הראיה והשמע. היצירה האומנותית נותנת ביטוי מודע למה שבאופן רגיל אינו מודע ולכן היא מייצרת מאפיינים שנקלטים באופן לא מודע אצל הקהל ומייצרים מניפולציה שמשפיעה על ההתנהגות בחיי היום יום, היצירתיות היא סינתזה בין המודע והלא-מודע. הביטוי האומנותי מיציר הרמוניה בין המודע והלא-מודע שמייצר הרגשה טובה של שלמות נפשית המכונה במקורות היווניים כקטרזיס או מייצר הרגשות ומחשבות שמציבות את האומנות ככלי חינוכי.

אובדן יכולת הבדלה בין יצירה דמיונית ותפישת מציאות חושית מוגדרת כהזיה, ההזיות מאפיינות את תופעת הסכיזופרניה. בזמן יצירת הדמיה חושית המאפיינת סכיזופרניה, הלא-מודע דומיננטי ומכתיב את ההדמיה שנתפסת כפירוש החוויה החושית של המערכות המייצגות. הגורם הביקורתי הוא חלק מהניתוח של השיח הפנימי המודע, הגורם הביקורתי עורך את הניתוח בין מציאות לדימיון כך שהתפיסה הלא-מודעת אינה מבדילה בין דימיון למציאות, לכן כשתת המודע מגיע לרמה דומיננטית הוא מדמה הזיות לחוויות חושיות שמתפרשות כמציאות.

 

הדחקה

ההדחקה נקראת מנגנון הגנה בפסיכולוגיה המודרנית, על פיה ניהול המודע את פעילות היום-יום ינזק אם יחווה רגשות ומחשבות מקושרות לסיטואציה המודחקת, לכן המודע דוחק את הסיטואציה, ואת הרגשות והמחשבות המקושרות אליה אל תחום ההכרה הלא-מודע. רגשות ומחשבות מודחקים יוצרים שינויי אישיות ומקבעים דפוסים שמתפרשים על ידי השיפוט המודע כשליליים. הדחקה היא פתרון זמני, כי שינויי אישיות ודפוסים שליליים ממשיכים להוות בעיה סטטית על פי פירוש המודע. התוצרים השליליים של הדחק עלולים להחמיר כתוצאה מיחס סביבתי שלילי לסימפטומים ההתנהגותיים שנוצרים מהדחק או כתוצר של תהליכי פגיעה עצמית מההערכה העצמית השלילית שנוצרת מתהליך השיפוט. כתוצאה מהחמרת הסימפטומים המודע עלול להיתקל במצב קיצוני בו הלא-מודע דומיננטי כל כך עד שהוא מתפרץ כאבריאקציה אקוטית, התקף פסיכוטי.

הדחקה גורמת להפרעות נפשיות, ביניהן סכיזופרניה. אנשים בעלי מבני אישיות שונים נפגעים במידה שונה מאירועים טראומתיים. אירוע טראומתי יכול להיות אירוע יחיד או תקופת זמן ממושכת. אחת ההתבטאויות של הדחקה היא דיסוציאציה, ניתוק. הניתוק הראשוני הוא מהאירוע הטראומתי, מרגשות ומחשבות מקושרים אליו. הרגשות והמחשבות המודחקים, יוצרים חלק באישיות. אם האישיות עצמה עוברת הדחקה, היא עוברת ניתוק ונהיית אישיות דיסוציאטיבית.

המודע האנליטי מתנהל מהדיאלקטיקה של השיח הפנימי, ניתן לדמות זאת לוויכוח בו ישנם כמה צדדים, הקולות הללו מדומים ולובשים אישיות בעלת תתי-אפינות (Sub-Modalities) שמתבטאים בתחושות גופניות ורגשות על ידי היכולת היצירתית השמיעתית (בנדלר, גרינדר, 1976), השיח הפנימי הוא מודע אך מנותב על ידי חלקי האישיות השונים באדם באופן לא-מודע באופן ברציף כל זמן הערות. במצב של הרפיה עמוקה במצב טראנס ניתן להאזין לשיח הפנימי ממקום מרוחק. המאזין המרוחק, אינו שואף להכרעת השיפוט כך שאינו מזדהה עם אף אחד מקולות המודע האנליטי, המאזין המרוחק נשאר במצב קשוב ומנתק עצמו מהזדהות עם הקולות. פעולה מודעת של הרחקה מקולות המודע האנליטי היא תרגול התורם להבנת המודע, אך כשפעולת ההרחקה מתרחשת באופן לא-מודע היא יכולה להפוך ממצב של חוסר הזדהות למצב של ניתוק דיסוציאטיבי (ג'ייקובי, 1991), כך נוצרת הכחשה שאותו קול בשיח הפנימי הוא חלק מה'אני', כך שאותו קול מושלך על הסביבה החיצונית. כאשר הקול מושלך על הסביבה החיצונית לאורך זמן נוצרת תופעה של השלכה דיסוציאטיבית אודיטורית כרונית שנגזרת מהדחקה ומבטאת את אחד הסימפטומים הראשיים שמאפיינים סכיזופרניה שיכולים להיות ברמת הרחקה גבוהה להתפרש כשתילת מחשבות וברמת ניתוק דיסוציאטיבי והשלכה להתפרש כהזיה אודיטורית.

 

 

 

סכיזופרניה היא הפרעה נפשית חסרת הסבר פסיכואנליטי קלאסי שהצליח להוכיח את נכונתו באופן טיפולי. הפירוש המקורי לסכיזופרניה הוא "שסעת", הכוונה היא לשסע נפשי, יש נטיה באוכלוסיה הכללית לבלבל בין סכיזופרניה ופיצול אישיות. סכיזופרניה איננה פיצול אישיות מכיוון שהמודע עדיין מזדהה עם אישיות אחת ותופש את האישיות המודחקת כדיסוציאטיבית וזרה, לעומת פיצול אישיות בו המודע מזוהה עם כמה דמויות.

 

 

אמ"ד מתאפיינת בתחושות, רגשות ומחשבות מודחקים הקשורים לאירוע טראומתי, אלו יוצרים פן אישיותי שמתבטא בתתי-אפינות שמשפיעים באווירה הרגשית שהם יוצרים על הכרעות ועמדות של השיח הפנימי שיכולים לייצר התנהגות שסותרת את התוויית הרצון המודע של האדם על פי תפיסת עולמו ואמונותיו. בתהליך ההדחקה מתקיים פירוש לא-מודע של נוכחות האמ"ד כאישיות אוטונומית וזרה, המצב דומה אסוציאטיבית לזיהוי חלק מהגוף כזר במחלות אוטואימוניות.

שסע נפשי הוא לא הגדרה מדויקת, הוא מתאר בצורה כללית את התוצרים, את הסימפטומים, ללא הבהרה כיצד הם נוצרים וללא אומדן של ההבדלים בין החלקים השסועים. המושג החדש של אמ"ד מתאר את התהליך ומנתח את הגורמים הנפשיים.

אמ"ד היא חלק מהשיח הפנימי של המודע האנליטי, כתוצר מניפולטיבי לא-מודע, הדיסוציאטיביות של פן האישיות המודחקת נתפש על ידי המודע כקול שמגיע ממקום זר וחיצוני. האמ"ד יכולה להתגלם כישות חיצונית, זרה, לא נעימה, מאיימת, עוצמתית או בלתי ניתנת להכלה. קול האמ"ד מבטא רגשות, מחשבות ותחושות שמושפעים אסוציאטיבית מהמיסגור הסובייקטיבי של האירוע הטראומתי המודחק.

רמות דיסוציאטיביות

1.רמת חומרה ראשונה – אמ"ד פאסיבית

i.מחשבות שמדומות כשתולות על ידי האישיות המודחקת הדיסוציאטיבית, הנתפשת למודע כגורם זר ואוטונומי.

ii.גניבת מחשבות – אמנזיה מניפולטיבית לא-מודעת שנתפשת על ידי השיפוט של השיח הפנימי המודע כפעולה של האמ"ד.

iii.דיסוציאטיביות מחשבתית – התערבות האמ"ד במהלך פעולות המודע יוצרת הפרעה בהקשרים האסוציאטיביים הנורמאטיביים.

iv.כהות חושים – תופעה נלווית למצב בו הלא-מודע דומיננטי, רמת התקשורת עם הסביבה יורדת, הדיבור מעומעם והאדם מכונס פנימה.

2.רמת חומרה שניה – אמ"ד אוטונומית

רמת החומרה עולה ביחס ישר לרמת ההרחקה שהופכת לניתוק דיסוציאטיבי.

i.אודיטורית – הזיה של שמיעת קולות דיבור חיצוניים שמקום באמ"ד.

ii.וויזואלית – קישורים לא ראציונליים של האמ"ד לדמויות אמיתיות שמזוהות איתה.

3.רמת חומרה שלישית – אמ"ד שלטת

דימוי חווייתי מלא ומציאותי של הזיות בכל החושים בו האמ"ד שולטת על המודע ומכתיבה דימויים הזיתיים של כל החושים.

i.וויזואלית – הזיות וויזואליות של דמות האישיות המודחקת הדיסוציאטיבית או דמויות מייצגות שנשלחו על ידה.

ii.קינסטטית – הזיות מגע עם דמותה הויזואלית של האישיות המודחקת, או התקפים פסיכוסומטיים הקשורים לתקשורת עם האישיות המודחקת או תופעות לוואי מפגיעות משניות.

טעם וריח – הזיות כאלו יתכנו במקרים נדירים ומבטאים חלק משני של חוויית התקשורת עם האישיות המודחקת. הזיות אלו יכולות להיות עוצמתיות אך הן משניות מבחינת יכולת העברת המסרים של האישיות המודחקת מכיוון שאלו צורות תקשורת מוגבלות.

מערכת היחסים בין האמ"ד למודע

ניתוק הגדרת ה"אני" מקולה של האישיות המודחקת מעלה את הדומיננטיות של התת-מודע. הלא-מודע שולט באישיות המודחקת, וניתוק ההזדהות עם האישיות המודחקת יוצר הזיה חושית שמועברת למודע. מניפולציה לא-מודעת ברמת דומיננטיות גבוהה משבשת את פירוש החושים ויוצרת הזיות שיכולות להגיע לכל רמות החישה.

אמ"ד היא אישיות סמכותית, כי המודע מפחד ממנה. המודע מפחד מהאישיות המודחקת בגלל ההימנעות להתמודד עם ההדחקה ולכן יש לאישיות המודחקת יכולת איום על המודע. האישיות המודחקת יכולה להיתפס כגורם סמכותי מאיים שהמודע כפוף אליו כמו אזרח שכפוף לפקודת החוק בגלל פחד מפני עונש. האישיות המודחקת יכולה להיתפש כגורם סמכותי מאיים שהמודע בורח ממנו כמו פושע שנמלט מידי החוק. יחסים אלו בין המודע לאישיות המודחקת מאפיינים סכיזופרניה. הבדלים באופי יצירת הקשר לאמ"ד ככפוף אליה או כנמלט ממנה מושפעת ממבנה האישיות שאיתה מזדהה האדם שמאפיינות את צורות ההתייחסות שלו לסוגיות ולסמכות בחייו.

סמכות, הקשר וציפיה הם תנאי היסוד להעברת סוגסטיות. הסמכות של האמ"ד, יצירת ההקשר על ידי הזיות חושיות וציפיה להימנעות מעונש יוצרת רגישות לקבלת סוגסטיות מהסביבה, מצב זה הוא מצב רגישות חסר הגנות. הסוגסטיות מגיעות מהסביבה ומתפרשות באופן לא-מודע שלא עובר את התהליך הביקורתי של השיח הפנימי המודע, כך נוצר מצב בו קווי האישיות המודחקת פורצים פתח לפגיעות משניות שמעצבות את הלא-מודע. הפגיעות המשניות יכולות להשפיע על האישיות המזוהה או להידחק ולהעצים את האמ"ד, כך נוצר מצב בו במהלך הזמן האמ"ד משרישה ומעצימה את עצמה באופן לא רצוני ובו זמנית האישיות איתה האדם מזוהה נפגעת גם היא, מה שיכול לגרום להחמרה והשרשה של הסימפטומים ההתנהגותיים שמאפיינים את האמ"ד.

סמכות האמ"ד מעצימה את הדומיננטיות של הלא-מודע לעומת המודע. הפחד שמשרה האישיות המודחקת נובע מנוכחותה הסמכותית ומתבטא בשליטה על תחושות, רגשות ומחשבות. האמ"ד יוצרת אנומליה במצב התודעה שיכול להוביל לשיבושים קוגניטיביים ופגיעות נפשיות משניות. השיבושים הקוגניטיביים המקושרים לאמ"ד מאפיינים מצב טראנס עמוק אך נכונים גם למצב עירני, מצב בו הלא-מודע דומיננטי מאופיין בתופעות של – אובדן זיכרון (אמנזיה), זיכרון חד, שיבוש תחושת זמן, דיבור בלתי סדיר, קטטוניות פאסיבית או אקטיבית, מיקוד גבוה, רמות קישור שונות ודיסאורינטציה במרחב (בנדלר, גרינדר, 1977).

 

סימפטום עיקרי של אמ"ד הוא השלכה דיסוציאטיבית של קול המשויך לשיח הפנימי המודע שמפורש כקלט חושי שמייצג את האמ"ד באופן לא-מודע. בגלל ההקשר השלילי שיצר את ההשלכה הדיסוציאטיבית הלא-מודע ממחיש את חוויית ההאזנה לקול האמ"ד באופן שלילי. ככל שרמת הדיסוציאטיביות עולה ההפרעה הדיסוציאטיבית החושית מחמירה ומעוותת את ההבדלים בין תפישת המציאות החושית לדימיון.

  

 

מה שמכונה 'התקף פסיכוטי' הוא אבריאקציה פרוידיאנית קלאסית. תהליך לא-מודע בו תחושות, רגשות ומחשבות מודחקים מוצפים ספונטאנית אל המודע כך שהמיקוד ההכרתי החושי מתעמעם והלא-מודע מעלה למודע תכנים באמצעות המערכות הייצוגיות הוויזואלית, האודיטורית והקיניסטטית (ג'קסון, 1994). האבריאקציה היא אקוטית, רמת המיקוד הלא-מודע עולה ורמת המיקוד המודע יורדת כך שנוצרת רמת קשב וריכוז אפסית. תופעה זו נלווית במקרים מסוימים לסכיזופרניה ואף על פי שמקור המונח הוא ככלי טיפולי, במקרים אקוטיים האבריאקציה היא התפרצות של תכנים מודחקים ויכולה לייצר פגיעות משניות (וואן דר הארט, בראוון, 1992). האבריקאציה  האקוטית מלווה בהתפרצויות זעם שיכולים להתבטא גם במיניות מופרזת.

תסמיני האמ"ד מודחקים על ידי האבריאקציה האקוטית שמשמשת 'מנגנון הגנה' שמונע את המיקוד בתסמיני ההזיות החושיות של האישיות המודחקת או שנוצרת מפגיעות משניות של האמ"ד. החמרה של האבריאקציה יכולה להיגרם מהשפעות סביבתיות בזמן ההתרחשות, אלו יכולים להעצים את הפגיעות המשניות, את הידרדות האישיות או את תסמיני האמ"ד.

מנגנון ההגנה שמייצר אבריאקציה אקוטית במקרי אמ"ד מקיים מלכוד כפול (Double Bind) שמאפשר בחירה בין שתי אפשרויות שליליות –

1.      תסמינים סכיזופרניים.

2.      הפגיעות המשניות שמובילות לאבריאקציה אקוטית.

הלא-מודע מציף את האבריאקציה האקוטית כ'מנגנון הדחקה' שמונע את החוויה החושית שהאמ"ד מייצרת, כלומר הדחקה של דחק, התוצאה היא פגיעה משנית עוצמתית כאשר האפשרות השניה היא הצפה של הסימפטומים הסכיזופרניים. בכל מקרה זהו מצב של הפסד, כך שהכלא המנטאלי של המילכוד הכפול גובה את שכרו.

 

 

Grinder, J., DeLozier, J., & Bandler, R. (1977). Patterns of the Hypnotic Techniques of Milton H. Erickson, MD Vol. II. Meta Publications, Cupertino, Ca.

Crow, T. J. (1980). Molecular pathology of schizophrenia: more than one disease process?. British medical journal, 280(6207), 66.

Dimond, S. J., & Beaumont, J. (1974). Hemisphere function in the human brain. John Wiley & Sons.

Dimond, S. (1972). The Double Brain. London. Churchill Livingstone.

Bandler, R., & Grinder, J. (1975). The Structure of Magic Vol. 1. Science and Behavior Books, Palo Alto, CA, 12-14.

Grinder, J., & Bandler, R. (1976). The structure of magic: II. Science and Behavior Books, Palo Alto, CA, 12-14.

Van der Hart, O., & Brown, P. (1992). Abreaction re-evaluated. Dissociation,5(3), 127.

Jackson, S. W. (1994). Catharsis and abreaction in the history of psychological healing. Psychiatric Clinics of North America.

Jacoby, L. L. (1991). A process dissociation framework: Separating automatic from intentional uses of memory. Journal of memory and language, 30(5), 513-541.