תפארת לא וויתרה והמשיכה בעוז ובאורך רוח במסעה אל עבר השיחרור. תחילת המסע היה שיחרור מהתקפי זעם לא מודעים בה איבדה שליטה ולא היתה מודעת למעשיה בחלק מזמן ההתקף. שני התקפים פקדו אותה פעמיים בשבועיים שלפני הטיפול הראשון. במשך תקופה של חצי שנה לפני הטיפול הראשון היא ראתה הזיות, שמעה קולות, וחשה בנוכחותה של ישות שנגעה בגופה והטרידה אותה עד כיליון חושים.

תפארת, הלוחמת רבת העוז לא וויתרה ולמרות תחושות של אובדנות ויאוש היא המשיכה ללכת בנתיב הרפואה עד לרגע הניצחון בו קבעה את נצחונה שהוכתר בתחושת שלווה, ובחזרתה לאורך חיים פשוט וצנוע שהוא נחלת הלוחמים בשובם משדה הקרב. שדה הקרב היה מלווה ברוח רעה שליוותה אותה מילדות מוקדמת, אך אותו שדה הפך לשדה של שקט, רוגע ואורך חיים שפוי שמתלווה אליו הרגשה טובה וזכיכות מעבר לרמה הממוצעת של רוב אזרחי ישראל. בתקופה הקצרה של הטיפולים התרחשה החלמה מלאה של כל התסמינים הסכיזופרניים ושל ההתקפים הפסיכוטיים, התסמינים הפכו ללא צל של ספק לזכרון שנשאר בעבר שכיום מתלווה אליו תחושת ניצחון.

זהו סיפור על כוחה של הנפש וכוח הרצון שכובש את כל הקשיים ועולה מעלה, מעל לפגיעות הגוף והנפש אל המנוחה ואל החיים. זהו סיפור על החלמה מפגיעות שבימינו על-פי הרפואה המודרנית נחשבות חשוכות מרפא. זהו סיפור על שלושה מפגשים בין תפארת לכותב המאמר בהם מטפל ומטופלת עברו מסע משותף אל עבר הגשמת היכולות שבנפש.

הכל התחיל בסוף שבוע בו כותב המאמר התארח בבית המשפחה של בת-זוגתו, לאחר ארוחת השבת הגיעה תפארת, חברה של המשפחה וסיפרה לכותב המאמר על 2 ההתקפים הפסיכוטיים ומערכת היחסים המורכבת מול צה"ל. למחרת ביום היא הגיעה לבית המשפחה במצב אנוש שזיהתה כאותו מצב שהקדים את שתי ההתפרצויות הפסיכוטיות שפקדו אותה בשבועיים האחרונים, גופה רעד, כיווצים לא רצוניים הזיזו את גפיה והיא התקשתה לשמור על ריכוז ומצב הכרתי צלול. הטיפול הראשון היה טיפול שניתן להשוותו ל"טיפול נמרץ נפשי" של הדקה התשעים, השאלה שתפארת שאלה רגע לפני הטיפול הייתה "אתה לא מפחד שאני אתקוף אותך?", כותב המאמר אמר לה "כן, אבל בואי נתחיל".

החלק הראשון הוא עדות ישירה שנכתבה על ידי תפארת לבדה בכתב ידה והועתקה למחשב. העדות מתארת את מהלך שלושת הטיפולים ומסכמת את הסיבות שהובילו אותה לטיפול, את אופי הטיפול בחוויתה האישית ואת הצלחות הטיפול לפי ראות עיניה.

החלק השני מסביר את התוויית תהליך ההנחיה והסיבות לבחירת הנתיבים שכותב המאמר בחר להוביל בהם את הטיפול. הוא יכתוב על המסע שעברו יחד ועל התלבטויותיו והבנותיו שהובילו להחלטות קשות וגורליות שעמד מאחוריהן, החלטות שהוכחו כמיטיבות על פי עדותה של תפארת להצלחת הטיפול ועל פי עדויות של קרוביה וחבריה שמשמשים עדים לשלוות הנפש של תפארת לאחר הטיפולים. איתי יסרוק את הצלחותיו בהסברים מפורטים ומנומקים ששופכים אור על הסיבות להצלחת הטיפול.

החלק השלישי הוא סיכום קצר בו המטופלת מסכמת את הסיבות לטיפול, את השינויים, ההצלחות והנושאים שנישארו פתוחים.

 

קישורים להמשך עדות הטיפולים ולמאמר התאורטי –

טיפול 2 – תסמינים סכיזופרניים חיוביים

טיפול 3 – תסמינים סכיזופרניים שליליים

 

 

אני על מיטה, איתי לידי, הוא התחיל לדבר כמו שרואים בסרטים בזמן שגופי מוטל בכבדות, ראשי שמוט ועיני עצומות. גם מבעד לטראנס העמוק ניתן לחוש בחוסר השקט ששוטף אותי מבפנים. "תארי לי מה את רואה, תארי לי את הרגש הזה", הוא כבר דיבר אל תת-המודע שלי. רגש קר, שחור בתנועה מהרגליים לכל הגוף". "ועכשיו את חוזרת לפעם הראשונה שבה חווית את הרגש הזה. בום, מפחיד מידי. גם מבעד לטראנס, עמוק בתת מודע לא העזתי להיחשף שוב, כל כך מקרוב עם מפלצת הרגש הזו ששכנה בתוכי. צורת הרגש חמקה ונעלמה ממני."

שוב איתי התחיל מהתחלה, ראשי שמוט, ואז חזרתי.

עטופה בהילת מגן שיכולתי להרגיש את חמימותה ועוצמת הגנתה, נכנסתי לתוך אולם קולנוע גדול. כשהרגשתי מוכנה סימנתי באמצע, והסרט הישן הוקרן על המסך הגדול בשחור-לבן. "תארי לי מה את רואה, תארי לי איפה את נמצאת", ואני תיארתי לו בדיוק מה שקרה לפני כ-7 שנים ברחוב רבע עקיבא בבני ברק. הייתי כבת 12, ויצאתי עם ההורים לסבב קניות מתיש "במיני גיהנום" בבני ברק. אמא לחוצה ומותשת, אני דעתנית ומרדנית, ולאחר כל היום הארוך הזה עדיין לא מצאנו נעליים עבורי שיתאימו לבית הספר.

התפתלתי "בכסא" באולם הקולנוע כשאמא התחילה ללכת מהר. אני לא רוצה אותך יותר, אל תבואי איתי, מצידי תישארי פה, אל תלכי אחרי", אמא עצבנית וכועסת, מתרחקת ממני בצעדים מהירים. אני ילדה קטנה, פגועה ודוממת – מנסה לצמצם את הפער אחריה, נפגשנו עם אבא על יד לוח מודעות.

"היא רוצה נעליים כמו אסתי יעיש, לא טוב לה הנעליים שיש פה" – אמא מסננת לאבא בכעס. "עוד לא ייצרו את הנעליים שהיא רוצה" – ענה אבא והביט בי באכזבה. נכנסנו לאוטו כשאני מתוסכלת ופגועה מאי פעם. הסרט הישן היה אמור להיעצר כאן, אך בעריכה איתי הוסיף פרק משלו. "בבימויו" חברי ואוהבי נראו מבעד למסך, אוחזים בבלונים, פרחים וסוגים רבים של שוקולדים, והם מחייכים אלי ואומרים "כל הכבוד לתפארת הקטנה על האומץ והכוח שהפגינה לחזור לאותה סיטואציה ולהתמודד איתה". הסרט בשחור לבן הסתיים ואני נשארתי באולם הקולנוע.

כעת הסרט חזר בציבעוני, הצבעים חיים, התחושות הכל צבעוני וחי מול עיניי, ושוב החברים מברכים את תפארת הקטנה על האומץ.

ושוב בפעם האחרונה, אותו הסרט בצבעוני.. כשאני תפארת של היום, הבוגרת חוזרת לאותה הסיטואציה וחווה אותה בגוף ראשון! החברים מחכים לי בסוף, מחבקים את תפארת על האומץ.

שם תפארת קבלה כוחות, חזרה לנקודת ההתחלה וטיפלה באותן התחושות, מהמקור ממנו הן צמחו. "וכעת תפארת, אנחנו נכנסים לאולם ענקי, אולם גדול בו נמצאים 2 כסאות – כסא נוח, נעים ומרופד, כסא מלכים, וכסא נאשמים מעץ פשוט וחזק עם שלשלאות ברזל למקרה הצורך.

"כעת תפארת, אנחנו נכניס לחדר אחד אחד את האנשים שגרמו לך רע, שאשמים על כל אותן תחושות והסבל הזה בחייך. נחזיר להם כל פגע וכל תחושה בלתי רצויה שהשאירו אצלך, וכשאת מוכנה סמני לי עם האצבע". (הערת המטפל – החזרת התחושות הרעות והסבל זה לא הענשת הפוגעים, אלה דימוי לחלק מישותם של הפוגעים שמוחזרת אליהם בדימיון, חלק שהם איבדו והוא חוזר אליהם באקט חיובי).

בכיתי, צעקתי, צרחתי, פחדתי ושוב הילה, מגן אור זהוב עוטף אותי. "אנשים אלה כבולים כעת, אין להם שום יכולת לפגוע בך שוב! הם אינם יכולים לפגוע בך שוב!", וסימנתי.

על כסא הנאשמים התישבה מנהלת בית הספר. "אם יש לך מה לומר לה אמרי זאת כעת!" איתי הרים את קולו. ואז זה פרץ מתוכי בזעקות כאב "את רעה! את רעה! את אישה רעה! בגללך הכל! בגללך אני ככה! בגללך ההורים שלי בכו כל כך הרבה! בגללך ההורים שלי מאוכזבים! עשית לי רע! ועדיין האחיות שלי סובלות אצלך!" המשכתי לזעוק, לצעוק ולבכות בקול שבור ונסער. עם כל משפט ששלחתי לעברה ראיתי אותה מתקפלת מכאב, מתעוותת, מושפלת. סיימתי את דברי, היא התחננה למחילה.

כשהרגשתי מוכנה שיחררתי "אני סולחת לך ומשחררת אותך לחופשי". אמרתי בקול בטוח והיא התנדפה מהאולם ובזאת הסתלקה מחיי. אחריה נכנס יוסף חיים "איך יכולת??? אבל אני אחותך! איך יכולת לעשות לי את זה? אנחנו אחים! ידעת שזה אסור! מה עשית? וצעקתי ובכיתי, והוא נבוך. התפתל מכאב, נשבר. הוא התחנן למחילה ואני שיחררתי, "אני סולחת לך ומשחררת אותך לחופשי", והוא התנדף מהאולם ובזאת הסתלק מנישמתי. אחריו אבא "אני לא רוצה להיות כמוך!" זעקתי למראה דמותו, "אתה איש רע ורע לך! אתה לא אשם כי ההורים שלך עשו אותך כזה, אבל אני לא רוצה להיות כמוך! אני-לא-רוצה-להיות-כמוך!", הוא ביקש מחילה ואני שיחררתי. "אני סולחת לך ומשחררת אותך לחופשי" והוא יצא מהאולם.

אחרונה נכנסה תהילה, חייכתי אליה חיוך מרגיע "אל תדאגי, אני לא כועסת עלייך, אני אוהבת אותך. אני דואגת לך, אני לא מפסיקה לחשוב עלייך. אני רוצה שיהיה לך טוב", ובכיתי, ותהילה ישבה שם. איתי מנחה אותי לשחרר, לסלוח לה כשהגיע הזמן, אך אני התעקשתי, שיחררתי אותה ברוך. "אני אוהבת אות ומשחררת אותך לחופשי", והיא יצאה.

יצאתי מאולם האשמים, משוחררת מכל אותם רגשות רעים. "אם יש עוד רגש, תחושה או כל תופעת לוואי שגרמו לך אנשים אלה – את מחזירה להם את החלק שלהם שנמצא אצלך כעת", ושיחררתי לגמרי את כל הרסיסים שנותרו.

"כעת, הגיע הזמן להעניק לתפארת בית חדש, תארי לי אותו כעת." והבית היה בית מסדינים, בית קטן. נכנסתי לתוכו, חשבתי שאהבתי אותו, טיילתי בפנים. "הביטי במראה", איתי אמר – פגה האופוריה. "לאאא", צעקתי. "אני פוחדת להביט במראה, אני פוחדת ממראות" (הערת המטפל – לא ידעתי שלתפארת יש פוביה ממראות, היא לא סיפרה לי לפני הטיפול). "קליק" באצבע, המראות נעלמו.

אחר כך במודע, הבנתי, הפחד ממראה הוא הפחד מעצמי, מהתבוננות פנימה.

אז איתי שאל, "האם את מוכנה להעניק לעצמך את הבית החדש? את מוכנה להעניק לעצמך את הבית הזה?". "לא", "לא, כי בתפארת יש רוע, תפארת בן אדם רע ומפחד, בתפארת יש פחד." ושוב חזרה לאחור אל העבר. מגן אור זהוב שעוטף ומלווה אותי אל הפעם הראשונה בה חוויתי פחד.

אני מתארת, מתחילה בקול שקט – כמעט לחישה "אני לבד בבית.. אבל זה לא קרה באמת", אני קובעת פתאום ומתנערת. "זה בסדר, תמשיכי", הוא אומר בקול רגוע. "זה לא קרה! זה לא באמת קרה!", אני מתעקשת. "זה בסדר, תמשיכי לתאר לי את מה שלא קרה באמת" – איתי עדיין רגוע.

"יש חושך, אני עומדת מול הדלת של החדר שלי בבית… האאאעעהה", צרחה מקפיאת דם, הצרחה שלי, אני צרחתי. איתי מגביר את קולו בדרמטיות ותחת השפעת הטראנס העמוק עוטף אותי במגן אור זהוב וחמים. "אין שום דבר שיכול לפגוע בך כעת! את מוגנת! הוא מבטיח, ואני ממשיכה. "יש עיניים, יש עיניים שמסתכלות עלי, יש מישהו בבית ואני לא מצליחה לברוח כי כל הדלתות והחלונות בבית נעולים! אני עפה בתוך הביתה", שוב היסטריה.

איתי מסמן באמצע וכמעט צועק: "כל החלונות והדלתות בבית פתוחים! מה קורה עכשיו? תארי לי!" "אני עפה מחוץ לבית. שרפתי! שרפתי את הבית!" אני צועקת, הבכי ההיסטרי והרעידות בגופי פסקו.

"אם יש עוד רגש שלילי, במקום כלשהוא בגוף, הוציאי אותו כעת בנשיפה אחת החוצה". עוד לפני שאיתי סיים נפלטה מריאותי נשיפת שחרור – צעקה אדירה, התנקיתי.

"וכעת, תפארת, האם את מוכנה להעניק לעצמך בית חדש?", "כן", אני עונה.

"תארי לי אותו", ואני מתארת בית גדול, חזק, יציב, מואר. יעלה הקטנה צוחקת בתוכו, עציצים פורחים תוחמים את שביל הכניסה והבית ריק מרהיטים. "זהו ביתך הפרטי תפארת. מעכשיו את בוחרת מה להכניס לתוכו. האם – את – מוכנה – לקבלו – כעת?", "כן", והתעוררתי. בבית לא היו מראות עדיין.

 

 

הכל התחיל בשבת שהתרחשה בבית המשפחה של בת הזוג של כותב המאמר. באותה שבת הגיעו רוב האחים והאחיות של בת-זוגתו, הבית היה מוצף בבני משפחתה, שמתוך אחד-עשר תשעה מהם היו בארץ וכולם היו נוכחים בבית כולל אורחים נוספים. תפארת היא חברה וותיקה של רבים מהאחים והאחיות של המשפחה וכשהיא הגיעה בשבת בלילה לבית מצבה היה מעורער.

איתי דיבר מעט עם תפארת והבין את המצב הקשה, היא שיתפה את עלילות השבועות האחרונים בהם איבדה את דעתה וחוותה שני התקפי זעם בהם איבדה שליטה ומודעות למעשיה, בחוכמתה היא דאגה להתרחק מקרבת אנשים לפני שנתנה ללא-מודע ולזעם שעפף אותה להתפרץ וכשהתפרצה זה התרחש בשטח פתוח רחוק מאנשים. היא סיפרה לאיתי על מפגשיה עם הקב"ן שלא יכל לעזור לה ועל המלצותיו לנטול כדורים פסיכאטריים. על פי ראות עיניה אם היתה נעתרת לעצות הקב"ן היא הייתה חווה אובדן קשה.

מכיוון שהשיחה התקיימה בערב לאחר ארוחת השבת וכולם כולל תפארת שתו יין, איתי הציע לתפארת לבוא בבוקר של יום המחרת לטיפול. הוא ביקש ממנה לא לשתות יין לפני הטיפול על מנת שתבוא צלולה ללא השפעותיו השליליות של 'הפיצוי' שמעמיק את ההדחקה ומעמעם את ההקשרים הנפשיים הנחוצים להצלחת הטיפול.

ביום המחרת איתי המשיך את מנוחת יום השבת ברוגע עם בני המשפחה באווירה הדתית והנעימה של המשפחה שאם המשפחה דואגת לשמר. למרות שרוב בני המשפחה חזרו בשאלה, כולם מכבדים את אמא ומכבדים את המסורת, הכבוד ההדדי בבית המשפחה משרה אווירת שבת מיוחדת.

תפארת לא הופיעה בבוקר, אך לקראת אחר הצהריים היא הופיעה והרגישה רע, היא שכבה על הספה בסלון ושיתפה את איתי ואת כל מי שהיה בסביבתה בתחושותיה הקשות. רעידות ופירכוסים אחזו את גופה, היא איבדה צלילות, דיברה בבילבול כשניכר היה שהיה לה קשה לשמור על הקשרים בין המשפטים. הרעידות והפירכוסים, כך אמרה, היו גם בפעמים הקודמות ברגעים לפני שקיבלה התקף זעם. איתי הציע לתפארת בשנית לבוא לטיפול באופן מיידי והיא הסכימה.

עוד לפני תחילת הטיפול תפארת אמרה "אתה לא מפחד שאני אתקוף אותך?", ואיתי שלא הצטיין בחוסנו הגופני הודה בכך שאמנם זה יכול לקרות אך למרות זאת הוא מרגיש חובה לעשות ככל יכולתו כי זה מקרה של פיקוח נפש.

בשלבים הראשונים של הטיפול איתי רצה לייצר הגנה דיסוציאטיבית שתרחיק את תפארת מהזדהות עם החוויות הדימיוניות שתעבור בעולמה הפנימי כך שתשאר מוגנת ככל האפשר מפגיעה משנית של חוויה מחדש של הטראומה. ההגנה עוגנה כך שתשרת את תפארת למשך כל הטיפול ובטיפולים הבאים. ההגנה דומתה לבועת אור זהוב שעוטפת את תפארת בדימיונה.

האור הזהוב משמש ארכיטיפ של הצבע הצהוב, שמייצר השאה סמויה (סוגסטיה סמויה) ולא מודעת. הצבע הצהוב ובמיוחד הזהוב מסמל חוכמה, עוצמה וכוח. הצבע הזהוב מסמל את הזהב שהמלכים הכתירו את עצמם בו באמצעות הכתר על ראשם, צבע שעד היום מסמל בכל העולם עושר ושלטון, בתרבות הפטריארכלית הגבר קונה את האשה באמצעות טבעת הזהב. הצ'אקרה הצהובה היא ה"סולאר פלקסוס" – מרכז הכוח בגוף שגם על פי אומנויות לחימה מזוהה עם נקודת הפקה ומיקוד של כוח.

הטיפול החל כטיפול שמרני של NLP, התחיל ברגרסיה לעבר וטיפול הדרגתי בטראומה באמצעות טכניקה של חוויה מחדש של הזכרון מרמת ריחוק דיסוציאטיבי גבוהה לרמה של חוויה מחדש בגוף ראשון. לאחר כל חוויה מחדש של הזכרון הטראומתי הוא עבר מסגור מחדש על ידי קישור מחשבתי-רגשי של האירוע הזכור לרגש חיובי של הצלחה והוקרה ששינה את אופיו השלילי של הזכרון.

מכיוון שהיה קישור ברור בזיכרון הטראומתי לאנשים קרובים שהיו מעורבים בפגיעה הרגשית, נערך תהליךNLP שמרני של סליחות שהחל בסליחה ושיחרור של קישורים רגשיים שליליים לנפשות של אנשים מוכרים שכולם נוכחים בחייה עד עצם היום הזה. הבעת הפגיעה היתה רגשית, עוצמתית וטהורה והיה ניתן לראות כיצד אחרי כל סליחה התנקתה הנפש מהעול שהעיק על נפשה של תפארת שנים רבות.

הזעם והתסכול היו קשורים לעבר ולאנשים, כשהעבר השתחרר והטינה התפוגגה הזעם של תפארת על קרובים ומכרים מחייה, ומועקת העבר השתחררו וניקו את פני השטח כך שדחקים עמוקים יותר עלו וצפו. איתי היה בטוח על פי ניסיונו שזהו סוף הטיפול, ויזם מהלך לוודא שהנפש התנקתה מהפגיעות שצפו ועלו בזמן הטיפול. בניית הבית הפנימי נתן עדות אסוציאטיבית למצבה הנפשי העדכני, תפארת התעקשה להקים את הבית בצורה מאד מסוימת אף על פי שאיתי הנחה אותה במפורש להקים את הבית בצורה פשוטה מאד ככיפה לבנה ועגולה.

דמיונה של תפארת יצר את הבית מסדינים, כבית שאיננו בית. הבית הוא דימוי ארכיטיפי לבית הפנימי ייצג במקרה הזה חוסר מוחלט במקום בטוח ושקט בנפש וחוסר מוחלט באמונה של הזכות למקום בטוח ושקט בנפש. תפארת סירבה לקבוע את הבית הרעוע שהיה עשוי מסדינים בתור ביתה, לא בגלל שהוא היה עשוי מסדינים, אלה בגלל האמינה שהיא לא היתה ראויה לבית, "תפארת רעה" כך היא אמרה ועל פי עדותה הרוע נבע מפחד.

ההקשר של פחד שיוצר רוע יכול להישמע משונה, אך כשעוקבים אחרי שרשרת ההקשרים שבין פחד ורוע ניתן להבין כי הקשר הוא וודאי כך שהפגוע הוא הפוגע.

אדם שטוב לו לא יפגע באף-אחד, אדם שרע לו –

• יכול לקבל מודל לחיקוי מהפוגע ולהמשיך את דרכו של הפוגע כשהוא פוגע בעצמו או בזולת.
• הזכרון של ההרגשה השלילית שנחוותה בזמן הפגיעה יוצרת קישור למאפיינים רגשיים ותחושתיים שליליים שבזמן שמתעורר הקישור השלילי מתוך חוויה שמתרחשת משתרש עם הזמן דפוס לא מודע של פגיעה שנכנסת פנימה עמוק לתת-מודע ומשפיעה על קבלת ההחלטות בשיח הפנימי באופן שלילי. כל חוויה שלילית שאדם חווה משפיעה על אישיותו כך שקבלת ההחלטות שלו תהיה מלווה לעיתים ברגשות שליליים שמייצרים פגיעה פנימית ויכולים להניב פעולות שיפצו על הפגיעה הפנימית בהשלכת אשמת הפגיעה על גורמים חיצוניים וקבלת החלטות על פעולות ענישה של אותם גורמים חיצוניים. במקרים רבים אותו גורם חיצוני שנענש איננו אחראי על הפגיעה המקורית שהתרחשה בעבר, כך יכולה להיווצר התנהגות רעה של הענשת העצמי על ידי הרגשה רעה או הענשת הזולת החף מפשע על ידי מעשים רעים.

בעקבות רגרסיה אל העבר, אל המקרה שהוא שורש הרגשת הפחד, תפארת חצתה באופן אסוציאטיבי את הקו בין דימיון לזכרון ועברה מבית הסדינים הדמיוני אל מול הדלת של החדר שלה בביתה האמיתי, אך האירוע לא נבע מהזכרון הוא היה דמיוני.

בבית חיכתה לה דמות מסתורית שהתגלתה בתור עיניים, אלו היו העיניים שראתה בפעם הראשונה בגיל 6, עוצמת חיזיון הדימיון האסטרלי של העיניים הביאה את תפארת לאשפוז בבית החולים בגיל 6, מרוב פחד הכליות קרסו.

אם שאלתם את עצמכם (ובצדק) מה הקשר בין כליות לבין פחד, התשובה מתגלה כאינטואיטיבית ופשוטה. תארו לעצמכם מקרה בו גור כלבים קטן מפחד או בן אדם שמפחד פחד מוות. מה שיקרה לרוב הוא שהגור או האדם ישתינו מרוב פחד. שלפוחית השתן היא האיבר שמעורב בצורה ישירה, אך במקום עמוק יותר בגוף הכליות הם אלו שמייצרות את השתן כך שפחד עוצמתי ושורשי שמגיע אל מעמקי התת-מודע יגיע לעומקי הגוף, אל הכליות. גם על פי הרפואה הסינית והקוריאנית רגש של פחד וכליות קשורים.

השתן הוא הוצאת הפסולת מהגוף דרך הנוזלים. על פי המסורת היהודית 'מים הם רגש', והרגש הנורא והרע מכולם הוא פחד. כפי שתפארת אמרה "בתפארת יש רוע, תפארת בן אדם רע ומפחד, בתפארת יש פחד.". בעקבות המשפט הזה איתי העביר את תפארת רגרסיה אל הפעם הראשונה בה חוותה פחד כזה וזוג העיניים התגלה והוזכר בפעם הראשונה בטיפול. זה השאיר סימן קריאה עצום, אך הטיפול היה מתיש ועיקר ההתמודדות היה עם גורמי הזעם שהובילו לשני התקפים פסיכוטיים ואיימו בהתקף שלישי רגעים ספורים לפני תחילת הטיפול. איתי הרגיש שזה מספיק לטיפול אחד, ושאף לסיים את הטיפול באווירה חיובית.

איתי שראה את תפארת כלואה בכלא המחשבתי שהומחש על ידי דימיונה כשהיא רדופה על ידי אותם עיניים בביתה כשהוא נעול בזמן שהיא מרחפת בבעתה, החליט להתערב בדימיון ופתח את הדלתות והחלונות. הוא העניק עוצמה ותמיכה לתפארת בעריכת הסצינה, כשתפארת הרגישה שהיא נחלצת מהבית שסימל את הכלא המחשבתי, היא השתחררה לחופשי ושרפה את הבית על כל תכולתו, שריפת הכלא המחשבי הספיק באותו רגע להצלחה בבניה של מרחב פנימי נקי שהשתקף בדימיון כבית חדש. בבית עדיין לא היו מראות. חוסר היכולת והפחד להסתכל במראה מייצג את הפחד מהתבוננות של תפארת בעצמה, פחד להתבונן פנימה משקף הדחקה על פי דעתו של איתי.

נותרו דברים לא פתורים, כך איתי חשב, העיניים היו דמות מפתח שסימלו דחק שנשאר לא פתור מנסיבות לא ידועות. הסבירות שחיזיון מגיל שש יעורר בעתה רבה כל כך הוא אמנם אפשרי אך איננו סביר, הסיבות לאותה בעתה לא נשארו ידועות ועוררו סימני שאלה.

הזעם כך איתי הסיק, היה פגיעה משנית, הפחד הוא הפגיעה העיקרית. הזעם הדחיק ממהלך החיים הנוכחיים של תפארת את הפחד כך שההצפה המודעת של הזעם אמנם הביאה כבר לשני התקפים פסיכוטיים חמורים אך דחקה את התייחסות המודע אל הפחד שהוכיח בעבר הרחוק עוד מגיל 6 את יכולתו לפגוע אנושות בבריאותה הגופנית של תפארת. איתי סבור שזהו מילכוד כפול (Double bind) של בחירה בין זעם לפחד שמעמיד בסכנה חמורה את בריאות הגוף ואת בריאות הנפש.

המילכוד הכפול שבין התמודדות עם פחד שנובע משורש הפגיעה לבין זעם שנובע מפגיעות משניות מהמשפחה והחברה הוא מצב שכיח של חלק מהסובלים מהפרעה סכיזופרנית. היחס החברתי להפרעה הסכיזופרנית מוריד את הביטחון העצמי ואת ההערכה העצמית וסף הרגישות עולה. כל פגיעה שבמקרה רגיל היתה קלה מתעצמת והופכת לטראומה, הטלת אשמה ושמירת טינה בלתי מודעת שאוגרת זעם שכל מטרתו היא הימנעות מהצפה של התסמינים הסכיזופרניים של הזיות חושיות ואלו מדחיקים את העיסוק בשורש הבעיה, בפחד שמהרגע הראשון יצר בריחה והדחקה.

כשהזעם הופך לבעיה משנית חמורה, המודע כבול לבחירה בין מודעות לשורשי הזעם, לבין מודעות לשורשי הפחד. כל בחירה שתיעשה תהיה לרעתו, כי היא תציף רגשות שליליים בעוצמה חזקה שתעורר באופן מיידי תחושות גופניות שיתבטאו כהתקף פסיכוטי.