ניתן לטפל בגמגום בצורה יעילה אם מגלים את הסיבה שגרמה לגמגום
ניתן באמצעות רגרסיה NLP דמיון מודרך ואפילו בהיפנוזה או בכל שיטת טיפול העוסקת בתת ממודע לחזור ולחוות מחדש את האירוע הטראומתי ולמסגרו מחדש כפי שמתואר בהמשך
מתוך עבודתו של דייב אלמן
תרשו לי לתת לכם דוגמא שתמחיש לכם כיצד סיטואציה טראומטית גורמת להתפתחות של גמגום. מטופלת בשנות החמישים לחייה הובאה לכיתה, והיא טענה כי היא מגמגת מאז היותה תינוקת. לא חשבתי שהמשימה לתקן גמגום שנמשך מחצית מאה תהיה קלה, והייתי בטוח שנזדקק ללא מעט תרפיה לפני שאוכל לעזור לה לצמיתות.
לפני הרגרסיה, בדרך כלל אני שואל את המטופלים שאלות רבות. התשאול שלי גילה כי היא האמינה שהגמגום שלה החל בגיל מוקדם, כאשר היא החלה לסבול מעוויתות. כאשר שאלתי מה גרם לגמגום, היא אמרה שהוא בוודאי התחיל כתוצאה מאירוע מפחיד שחוותה כתינוקת. היא לא זכרה באיזה אירוע מדובר. כאשר שאלתי אותה אם ייתכן שהאירוע המפחיד הזה היה הגורם לעוויתות, היא לא ידעה, אך חשבה שלא. גם אני הייתי סבור כך. אף על פי כן, העובדה שהיא הייתה יכולה לומר, לפני , שהן הגמגום והן העוויתות התפתחו פחות או יותר באותו הזמן, עוררה אצלי תמיהה. להלן המידע שגיליתי ברגרסיה:
כשהייתה בת שתיים בערך, בעודה שוכבת חולה במיטה, היא שמעה את אמה ואביה מתווכחים. הילדה מעולם לא שמעה אותם מתווכחים בצורה כה תקיפה. כאשר הריב התלהט עוד יותר, האבא איים להרוג את האימא ואת הילדה הקטנה. הוא החל להתקדם לעבר המיטה בה שכבה הילדה הקטנה. האם רצה להגן על הילדה הבוכה, בזמן שהילדה עצמה ניסתה לדבר, אך מרוב פחד לא הצליחה. היא חוותה התקף עוויתות.
האבא נרגע ותוך זמן קצר העוויתות פסקו. אך מאותו רגע ואילך, בכל פעם שהאבא התקרב אליה, היא נעשתה מפוחדת ולא הצליחה לדבר. כך התחיל הגמגום שלה.
מכל המקרים שאני מתאר, יכול להיווצר הרושם שכל הגמגומים מתחילים בגיל מוקדם. לא כך הדבר. אתם תיתקלו באנשים רבים שחושבים שהם גמגמו במשך כל חייהם, אך לאחר הרגרסיה, אתם תגלו שהגמגום לא התחיל אלא בעודם בגיל שמונה או עשר, או בגיל מבוגר יותר. נתקלתי גם במקרים בהם הגמגום התחיל כאשר המטופל היה בתיכון. אך כל האנשים האלה יאמרו שהם לא זוכרים מתי הם לא גמגמו. אולי כואב להם להיזכר מתי (ועל הדרך גם כיצד) החל הגמגום, לכן הם מפעילים את מנגנון ההגנה המאפשר להם למחוק את הזיכרון.
סטודנט אחד שהובא לכיתה סבל מגמגום קשה. הוא היה אחד מאותם מטופלים שטענו כי הם גמגמו במשך כל חייהם ולא זכרו מתי הם לא גמגמו. במהלך הרגרסיה, התגלה כי בגיל חמש הוא לא גמגמם. גם בגיל שש הוא לא גמגם, ואפיל ובגיל שמונה הוא לא גמגמם. אך בגיל תשע הוא כן גמגמם. גילינו כי יום חבריו למשחק קשרו אותו לעץ, והידקו חבל סביב צווארו. אחר כך הם ערמו קרשים סביב העץ והדליקו מדורה. תחילה הוא חשב שמדובר במשחק, אך כאשר הלהבות התחזקו, הוא צעק אליהם ששיחררו אותו. הילדים ככל הנראה נבהלו וברחו מהמקום, והותירו אותו חסר אונים. למרבה המזל, עובר אורח כיבה את האש ושחרר אותו. עד שהוא השתחרר, צווארו השתפשף בחבל. הוא רץ הביתה. כאשר אמו ראתה את צווארו, היא כעסה עליו מאוד, אך הוא חשש לספר לה מה קרה. הוא חשב שהיא עלולה להעניש אותו – או גרוע מכך – שהיא תתלונן בפני הורי הילדים שקשרו אותו. אם זה יקרה, הוא חשב לעצמו, ייתכן שהם יעוללו לו את זה שוב בגלל שהלשין. הוא הגיע לנקודה בה הוא לא רצה לדבר.
היו גם מקרים – נדירים, למרבה המזל בהם ניתן היה לפתור את הבעיה בצורה חלקית, מפני שנמצאה סיבה חלקי בלבד. יש להבין את הסיבה כדי שיהיה ניתן לטפל בבעיה. באחד מאותם מקרים, פסיכיאטר גילה כי אחד ממטופליו החל לגמגמם בילדותו המוקדמת, לאחר שנמלט בבהלה מכניסה למערה שהחל לחקור. אפילו עם היפנו-אנליזה, המטופל לא הצליח לשחזר את מה שהפחיד אותו. אך ברוב המקרים, מכשול כזה לא מונע את עבודתו של המטפל.
להלן תמליל של רגרסיה שערכתי עם מטופל; שימו לב לשיטה בה אני משתמש כדי לברר שורש הבעיה:
מטפל: האם אתה יודע מתי התחלת לגמגם?
מטופל: [מגמגם] ובכן, לא. אני מאמין שגמגמתי במשך כל חיי.
מטפל: נדמה לך כאילו שגמגמת במשך כל חייך?
מטופל: כן.
מטפל: אך ההיגיון הבריא אומר לנו שאף אדם לא נולד מגמגם… אז הגמגום בוודאי התחיל איכשהו. ואם נוכל לגלות מדוע הגמגום התחיל, ייתכן שנוכל לעזור לך להתמודד עם הסיבה ולהיפטר מהגמגום אחת ולתמיד.מתי אתה מגמגם יותר מכל?
מטופל: במיוחד כשאני נרגש.
מטפל: ואז הגמגום הולך ומחריף, נכון?
מטופל: כן, אדוני. עכשיו מצבי גרוע יותר מכפי שהיה מזה תקופה ארוכה.
מטפל: אתה חווה כרגע תקופה מאתגרת?
מטופל: לא,
מטפל: הכול כשורה בבית? המשפחה בסדר?
מטופל: כן,
מטפל: והכול כשורה אצלך? העסקים בסדר, או העבודה שלך?
מטופל: כן.
מטפל: ממה אתה מתפרנס?
מטופל: אני מהנדס.
מטפל: והגמגום מפריע לעבודתך?
מטופל: לא, אדוני.
בחרת במקצוע בו הגמגום לא מפריע לעבודתך… אנחנו יודעים שאתה סובל מגמגום חמור, ואם אעזור לך, יהיה עלי לתת לך מספר הוראות פשוטות. אם אתקל בהתנגדות מצדך, לא אוכל לעזור לך, אבל אם תשתף עמי פעולה, אולי אצליח לעזור לך, ואם תתאמץ, אולי יחדיו נוכל להתקדם… [מכניס את המטופל לסומנמבוליזם.] … זה שיתוף פעולה מצוין מצדך. כאשר אתה רגוע ככה, אתה יכול לחוות מחדש כל תקופה מחייך. רוב האנשים מאמינים שאינם מסוגלים לזכור אירועים מהעבר הרחוק. אין כך הדבר. כל דבר שקרה אי פעם חקוק כמידע בתודעתנו, וביכולתנו לגשת אליו. אז ברצוני לקחת אותך בחזרה לזמן בו היית ילד, כדי לבדוק אם הגמגום הזה היה שם כאשר היית ילד קטן… תאמר לי, האם בתור כשהיית ילד חגגתם את חג המולד בביתכם?
מטופל: לא,
מטפל: לא היה עץ חג מולד או משהו כזה?
מטופל: לא.
מטפל: האם חגגו לך ימי הולדת כשהיית ילד קטן?
מטופל: לא.
מטפל: אבל הלכת לבית הספר… נכון?
מטופל: בוודאי.
מטפל: בסדר, אני אקח אותך בחזרה לכיתה אלף, מפני שאני רוצה לשוחח עם הילד הקטן ההוא בכיתה אלף. הלכת לגן הילדים? אולי אחזיר אותך לגן הילדים.
מטופל: כן.
מטפל: בסדר, אני אחזיר אותך לגן הילדים, וכאשר אני ארים את ידך ואשמוט אותה, אל תנסה להיזכר, מפני שזה מה שמכשיל אותנו כל הזמן… פשוט תאמר לעצמך, “זה יהיה שם ואני רוצה שזה יהיה שם,” אז כאשר ארים את ידך ואשמוט אותה, אתה תחזור לזמן בו היית בגן הילדים ואתה תראה את עצמך בגן הילדים בצורה חיה וברורה, בדיוק כפי שזה קרה בפעם הראשונה. ואני אשוחח אתך כשאתה בגן הילדים. תישאר רגוע לחלוטין כאשר אני ארים את ידך ואשמוט אותה ותראה את זה קורה… בדיוק ככה… הנה זה מגיע… אתה בגן הילדים… אתה אוהב להיות בגן הילדים?
מטופל: כן,
מטפל: תעיף מבט סביב גן הילדים. אתה מסתדר עם שאר הילדים?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: אתה מסתדר עם הגננת?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: אתה מחבב את הגננת?
מטופל: כן,
מטפל: תאמר לי, אתה נמצא בגן הילדים והכול ברור – אתה נהנה בגן הילדים?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: ואתה מגמגם לפעמים?
מטופל: כן,
מטפל: אתה מגמגם. אז פירוש הדבר שהתחלת לגמגמם לפני שהלכת לגן הילדים… עכשיו אנחנו נחזיר אותך לתקופה שלפני גן הילדים, ואתה תעשה משהו עליו לא חשבת מאז שעשית את זה, אבל זה יהיה משהו שאתה אוהב לעשות. אני אדבר אתך ואתה תהיה ילד קטן בן שלוש… הנה זה קורה… מה אתה עושה?
מטופל: משחק בחצר האחורית.
מטפל: במה אתה משחק?
מטופל: בחול.
מטפל: אתה בן שלוש בערך, נכון?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: אתה מגמגם לפעמים? [המטופל אינו עונה.] אולי אתה לא יודע מה זה אומר. לפעמים אתה לא מצליח לדבר?
מטופל: כן,
מטפל: כאשר ארים את ידך ואשמוט אותה, יהיה זה היום הראשון בו התקשית לדבר. ואתה תדע מה גרם לזה כאשר ארים ואשמוט את ידך… תישאר רגוע ואתה תחווה את זה… הנה זה בא… מה קרה היום שגרם לילד קטן כמוך לא להצליח לדבר?
מטופל: אבא שלי חזר הביתה. אימא אומרת שהוא שיכור. [מתחיל לבכות.]
מטפל: מה קרה? תספר לי, מפני שכך אולי נצליח להעלים את הגמגמום שלך אחת ולתמיד, אם נוציא את הכול החוצה, ואנחנו רוצים להוציא את הכול החוצה. אז מה אבא עשה? אתה יכול לספר לי.
מטופל: הוא הרביץ לי.
מטפל: למה הוא הרביץ לך?
מטופל: כי בטח עשיתי משהו שהוא לא רצה שאני אעשה.
מטפל: מה עשית?
מטופל: לא יודע.
מטפל: כאשר ארים את ידך ואשמוט אותה, אתה תדע למה הוא הרביץ לך. [שימו לב לתצרוף*10 הסוגסטיות.] … ותדע גם מה אתה עשית, אם עשית משהו. תישאר רגוע ואתה תדע מה עשית.
מטופל: היה לנו כמה תרנגולות עץ קטנות והטבעתי אותן.
מטפל: הטבעת אותן?
מטופל: כן.
מטפל: אמרת “תרנגולות עץ.”
מטופל: לא. תרנגולות קטנות.
מטפל: עשית את זה בטעות?
מטופל: לא. עשיתי את זה בכוונה.
מטפל: עשית את זה בכוונה? הטבעת אותן? עכשיו, בוודאי חייבת להיות סיבה שילד קטן ייטפל לתרנגולות האלה, ואולי נוכל לגלות אותה. אולי כעסת עליהן קצת, או על מישהו אחר. האם באותה תקופה היה מישהו שלא אהבת?
מטופל: לא, אדוני.
מטפל: האם אהבת את אבא?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: האם אהבת את אימא?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: אחים ואחיות?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: האם אהבת את התרנגולות הקטנות?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: האם הוצאת אותן מהבית והטבעת אותן?
מטופל: הן היו בחצר.
מטפל: כאשר ארים את ידך, אתה תהיה בחצר. זה יהיה לפני שהתרנגולות הוטבעו ואתה תוכל לומר לי אם זה היה בכוונה או לא. ואולי אתה אפילו לא יודע אם זה היה בכוונה או לא. ואולי אתה תגלה זאת עכשיו. מפני שזה יהיה בדיוק לפני שהן טבעו… מה אתה עושה, משחק עם התרנגולות?
מטופל: לא, אלה ברווזים.
מטפל: רואה, עכשיו יש לנו יותר מידע. תסתכל על הברווזים. אתה אוהב את הברווזים הקטנטנים האלה?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: אתה אוהב אותם. ובכן, אם הם ברווזים, מה אתה עושה איתם?
מטופל: אני שם אותם בגיגית עם מים.
מטפל: אתה שם אותם בגיגית עם מים?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: טוב, אז זה בסדר שברווזים יהיו במים?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: יש לך מושג כלשהו מה אתה רוצה לעשות עם הברווזים?
מטופל: אני רוצה לראות אותם שוחים.
מטפל: עכשיו אתה רואה אותם שוחים. האם עולה בך מחשבה כלשהי לגבי גרימת נזק כלשהי לברווזים?
מטופל: לא, אדוני.
מטפל: אז מה קורה לברווזים האלה?
מטופל: הם טבעו.
מטפל: במים?
מטופל: כן.
מטפל: איך הם טבעו?
מטופל: בגלל שהם לא יכלו לשחות.
מטפל: טוב, ברווזים יודעים לשחות מלידה. תסתכל עליהם שוב. האם אלה ברווזים או תרנגולות? אם אלה ברווזים, הם יודעים לשחות מלידה.
מטופל: אלה תרנגולות.
מטפל: תרנגולות אינן יכולות לשחות. אבל ברווזים יכולים לשחות.
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: מה גרם לך לחשוב למשך זמן מסוים שמדובר בברווזים? לפני זמן קצר קראת להם ברווזים קטנטנים.
מטופל: אין לי מושג. פשוט חשבתי שהן יכולות לשחות.
מטפל: אני מבין. אז לא באמת רצית לפגוע בתרנגולות האלה, נכון?
מטופל: לא, אדוני.
מטפל: אז זו בסך הכול טעות קטנה שעשה ילד קטן. נכון?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: ומפני שהוא עשה את הטעות הקטנה הזאת, אבא שלו חזר הביתה והרביץ לו, ועכשיו, בגלל שהוא לא יודע מה לומר לאבא – הוא מנסה לדבר ולהסביר…
מטופל: הוא אף פעם – הוא אף פעם – הוא אף פעם –
מטפל: כאשר אקיש באצבעות שלי, אתה תצליח לדבר בלי לגמגמם. [מקיש באצבעות.]…
מטופל: הוא אף פעם לא הרשה לי לבכות.
מטפל: הוא לא הרשה לך לבכות?
מטופל: לא, אדוני.
מטפל: אני מבין. וזו הדחקה – אי היכולת לבכות. הוא הוא הסביר לך מדוע הוא לא הרשה לך לבכות?
מטופל: הוא אמר שאם אבכה, הוא ירביץ לי חזק יותר.
מטפל: אז פחדת לבכות. והגמגמום הזה מייצג את הבכי המודחק. האם זה מה שזה?
מטופל: אני לא יודע, אדוני.
מטפל: ובכן, עכשיו תרשה לי לומר לך. אני רוצה שתשים לב לדמיון הרב בין גמגמום ליבבה. הם ממש דומים, נכון? ובכל פעם שאתה מגמגם, זו יבבה חנוקה. האם אי פעם חשבת על זה?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: במילים אחרות, ידעת את זה במשך כל הזמן הזה, נכון?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: ידעת שהסיבה לגמגמום שלך היא מפני שהוא לא הרשה לך לבכות?
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: ובכן, עכשיו אתה יכול להיפטר מהבכי הזה. כלומר, אתה יכול לבכות, אם אתה רוצה. אם מתחשק לך לבכות, אתה יכול פשוט להשתחרר, מפני שעכשיו אתה אדם בוגר, ואם מתחשק לך לבכות, אתה יכול להוציא הכול החוצה, מפני שזה הרגש שהרגשת בתור ילד קטן, ואם הוא ייצא עכשיו, הוא יביא לך תועלת רבה. אם מתחשק לך לבכות, תשחרר את זה… [המטופל בוכה במשך כמה דקות.] תוציא הכול החוצה, ורק בגלל זה אתה לא תגמגם יותר. תיפטר מהרגש שהיה אצור בתוכך במשך שנים רבות כל כך. תוציא הכול החוצה. פשוט תוציא את כל מה שנשאר… [המטופל ממשיך לבכותה פונה אל התלמידים בכיתה.] מעולם לא ראיתי גמגום שלא היה מבוסס על סיטואציה רגשית כלשהי. הוא יוציא את זה מהמערכת שלו, ואז תראו איך הוא מדבר היטב. לא יישאר שום שריד לגמגום. ואם אביו היה נותן לו לעשות זאת כשהוא היה ילד, הוא לא היה מגמגם. אך הייתה זו אי הבנה בין הורה לילדו… [הבכי של המטופל נפסק. מטפל פונה אל המטופל.] זה היה די נעים להוציא את זה החוצה מהמערכת, נכון?
מטופל: כן
מטפל: לתת לכל הרגשות האצורים האלה לצאת החוצה… זה מה שהיה טמון בתוכו – והוא היה בן שלוש בערך כאשר האירוע הזה קרה… [למטופל] בן כמה אתה?
מטופל: בן חמישים… עכשיו אני בן ארבעים ותשע.
מטפל: אלה ארבעים ושבע שנים – ארבעים ושש שנים – של רגשות מודחקים, ומה שזה יכול לעשות לבן אדם! קרוב לוודאי שזה השפיע רבות על אורח חייו – על דרך התפרנסותו – על התנהלותו מול אנשים… ואם אביו היה פשוט נותן לו לבכות כאשר הוא היה ילד קטן, הוא היה גדל להיות נער רגיל כמו כולם. כאשר הוא רצה לבכות, אביו היה אומר, “אם תבכה, אני ארביץ לך עוד יותר.” אז, מתוך פחד לבכות… בכל פעם שהוא רוצה לבכות, יש גמגום… בכל פעם שהוא חווה רגש, זה בצורת גמגמום.
אולי אני גורם לזה להישמע פשוט מדי. אני לא מנסה לרמז שלאחר פגישה אחת כזאת הוא לא זקוק לשום טיפול נוסף… אין אדם עמו השתמשתי ריגרסיה שלא היה יכול להפיק תועלת מפגישה נוספת. ואני לא מציג זאת בפניכם כתרופת פלאים. אני לא מציג זאת בפניכם כתרופה לכל בעיה אפשרית, אלא כשיטה למציאת הגורם לבעיות הללו… [למטופל] אני בטוח שאתה מרגיש הרבה יותר טוב.
מטופל: כן, אדוני. בהחלט.
מטפל: ועכשיו אין שום גמגום, נכון?
מטופל: לא, אדוני.
מטפל: אתה חושב שהוא יחזור מתישהו?
מטופל: לא, אדוני.
מטפל: אם אי פעם תבחין בסימן הקלוש ביותר לנטייה לגמגום, אני רוצה שתכף ומיד תיזכר באותן תרנגולות ובאביך שהיכה אותך. תיזכר בזה תכף ומיד, וברגע שתעשה זאת, תאמר, “אני לא אגמגם רק בגלל שאבי לא הרשה לי לבכות.” אחרי הכול, לא הייתה שום כוונת זדון במה שעשית כילד, נכון?
מטופל: לא, אדוני.
מטפל: לא התכוונת לצאת החוצה ולהרוג את התרנגולות האלה, אבל הייתה זו טעות שכל ילד קטן היה עלול לעשות. רצית לראות את התרנגולות הקטנות שוחות. לא ידעת שהן לא יכולות, וכאשר הן טבעו, אני מניח שהיית עצוב כמו כל אחד אחר, אך אביך לא הרשה לך להסביר. הוא פשוט העניש אותך על זה.
מטופל: כן, אדוני.
מטפל: אני לא חושב שתגמגם שוב, מה דעתך?
מטופל: לא, אדוני. גם אני לא חושב שאגמגם שוב.
מטפל: ואם כן…, אם הוא מפגין נטייה כלשהי לגמגום, תסיג אותו בחזרה ותחזור על התהליך, ובכל פעם שתעשה זאת, אתה תגלה שהדבר מחולל עבורו נפלאות. אני חושב שבאמצעות התהליך שעשינו היום עזרנו לו להיפטר מהגמגום אחת ולתמיד. אני לא יכול להבטיח זאת. לפעמים ישנם תהליכי ריפוי שנראים כמו קסם, ולפעמים לא. אבל עם שום מטופל אינני מנסה להפיק ריפוי סנסציוני. מטפלים רבים אומרים לי, “אין לי זמן לריגרסיה.” אני חושב שכל מטפל צריך להיות מוכן להקדיש את פרק הזמן שהקדשתי למטופלים אלה, על מנת לפתור בעיות מסוג זה.
תמלול מתוך הדגמה של דייב אלמן בקורס טיפולי
תגובות אחרונות